נשמה ומלבושיה

אובדן הגוף: התפשטות הנשמה ועלית הרוח אל משכנה

שני שליש מגוף האדם הינם חומר כאשר השליש העליון מדמה לעליון, היא הנשמה. נשמה והיא טהורה חוזרת אל בוראה עם ההתנתקות שלה מהגוף.

במדבר פרק יז

פסוק כג

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:

פסוק כד

וַיֹּצֵא משֶׁה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהֹוָה אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ:

"וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים וַיֹּצֵא" מראה על אובדן הגוף והלחות שבו – ט"ל חיים.

רפ"ח ניצוצות שהם ראשית הניצוץ מרגע שאבדו – מתקבלת הוראת השמדה לגוף, ואילו הרוח שבה אל האלהים בסוד "ויצץ ציץ". אז מסתיים מעגל החיים "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" בבחינת "ויגמל שקדים ויצא".

ישעיה פרק יד

פסוק יא

הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה:

אז מתכסה האדם רמה ותולעה.

מענין שאהרן הכהן פשט את כתנתו במסע ה-33 על הר ההר.

במדבר פרק כ

פסוק כח

וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר:

במות האדם אומרים עליו קדיש (אחרת שקד).

איוב פרק כא, פסוק לא

מִי-יַגִּיד עַל-פָּנָיו דַּרְכּוֹ וְהוּא-עָשָׂה מִי יְשַׁלֶּם-לוֹ:

"מִי-יַגִּיד עַל-פָּנָיו דַּרְכּוֹ" זו דרכו האחרונה של האדם.

פסוק לב

וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל-גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד:

התחיל האדם מל"ב בחשבון 32 ומסיים בקב"ר בחשבון 302.

פסוק לג

מָתְקוּ-לוֹ רִגְבֵי נָחַל וְאַחֲרָיו כָּל-אָדָם יִמְשׁוֹךְ וּלְפָנָיו אֵין מִסְפָּר:

פסוק לד

וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר-מָעַל:

קהלת פרק יב

פסוק ה

גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים:

פסוק ו

עַד אֲשֶׁר לֹא- (יֵרָחֵק) [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר:

פסוק ז

וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ:

מעשה הנשמה:

יונה פרק ב

פסוק א

וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלעַ אֶת-יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת:

"יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג" עולה במנין 'ספינה', מבטא את תהלכי הריפוי של הנשמה הצריכה לשהות בגוף האדם וקשיה בירידתה.

פסוק ב

וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל-יְהוָה אֱלהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה:

הנשמה אינה רוצה לשהות במעמקי השאול משום סבלה כי רב. מבקשת היא את מקומה.

יונה פרק א

פסוק ג

וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה:

אין הנשמה (יונה) מבקשת "לִבְרחַ", אחרת לב-רח או רח-לב על משקל מוכנות הגוף לקלוט לויתן בגוף תינוק. הפרופורציות הינם כמעשה שמים את הארץ, ובכל זאת גם האם מצליחה להוציא תינוק מרחמה מקרבה. ענין הדורש צירים והתרחבות האגן. למוטב לומר, שאחרי הלידה הכל חוזר למקומו כמעשה ניסים.

"וַיֵּרֶד יָפוֹ" זה מקור הנשמה רגע לפני קליטתה בגוף.

1. שיר השירים פרק ד

פסוק י

מַה-יָּפוּ דדַיִךְ אֲחתִי כַלָּה מַה-טּבוּ דדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָמִים:

"מה-יפו" חסר מ"ה יפו-ח', זו האות חטא המבקשת אישור כניסה כשהיא טרם טהורה וזכה (בַּת-נָדִיב) והגוף לפניה (כְּמוֹ חֲלָאִים).

2. שיר השירים פרק ז

פסוק ב

מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת-נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵה יְדֵי אָמָּן:

פסוק ד

וַיהוָה הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר:

מטבע הדברים עם הנשמה נכנסת הרוח היא רוח גדולה.

להיכן "הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה"?

ל"וירד יפו" עת המפגש בין גוף נשמה ובתווך רוח.

"וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר" אלו כל העומסים המטילים על האדם-גוף-נפש והוא נראה עומד בהם למרות הכל.

פסוק ה

וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלהָיו וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם:

"וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה" עולה במנין 'אשבור מוטות עולכם', זה ניתוק הגוף מהנשמה לצרכי חיותה. ראו תינוק עם לידתו מנתקים אותו מעל השליה וחותכים מעליו את חבל הטבור המקושר לאמו.

סוד הנשמה:

דברים פרק לב, פסוק מז

כִּי לא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

"הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" אחרת 'ירד נשמה לרשת' עולה במנין "הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלוֹת" כאשר הנשמה מוצאת את דרכה "כִּי לא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" המהווה ביטוי רב עוצמה ל'תא אדם הכולל בתוכו את עץ החיים'.

ישעיה פרק לח

פסוק ח

הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחרַנִּית עֶשֶר מַעֲלוֹת וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה:

בראשית פרק ב, פסוק י

וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:

אלו ד' מידות הנהגה של הנשמה. אלו ספירות כחב"ד.

פסוק יא

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב:

פסוק יב

וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדלַח וְאֶבֶן הַשּׁהַם:

פסוק יג

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:

הנשמה כאמור מוצאת עצמה מכוונת דרך אדם כמאור המאיר בראשו היא 'שבת' העולה במנין "הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן", והוא "הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ" אוחז בו באחוריו, מנחה אותו מתוך עברו לקראת עתידו.

פסוק יד

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:

מאחר ואנו עוסקים במהות הנשמה הרי "וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה" עולה במנין "הוּא הַהלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר" משמע, ממוכן-שוכן בראש האדם בקדמתו, והכוונה לנהר השלישי חדקל משל משמעות בינה א-אזן, אלו קולות, רשמים, ויברציות, מסרים.

"וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי" הוא הנשמה הגבוהה המוחברת למקורות העתיקים והיקרים מפז. מי שזכה בה נקרא 'יציר נברא' מחוייב לה ולדרכה.

ד' מידות לנשמה:

פישון – נשמה עתיקא. חכמה.

גיחון – נשמה מאירה. בינה.

חדקל – נשמה מוארכת. דעת.

פרת – נשמה גבוהה. כתר.

מבנה נשמה:

נשמה עתיקא – אדם בעל גינונים וטכסיות. עניינו בפאר אולי או בעתיקות. יש לו משיכה למסורת, מנהגים. נע בין עוצמות ודחפים המביאים אותו להמצא במקומות עתיקים, נדירים ומרהיבים.

נשמה מאירה – אדם המאיר עצמו לאחרים את דרכם. קיים בו חמלה ורחמים, כעסים על עוולות. מנגד סוחב מכאובים של אחרים. מאמין בצדק ובגורל עם ואינו בוחל בשכנוע המזל ללכת לצידו.

נשמה מוארכת – אדם הדורש מאחרים את מה שדורש מעצמו. נחוש בדעתו לדרכו. אינו מבחין שפוגע אולי ביקרים לו. בזמנים אחרים יחפש לפצות אותם. בעל ראיה מרחבית המאפשרת לו להיות בכמה מקומות בו זמנית.

נשמה גבוהה – אדם המשייט בין העולמות. מעניק למימדים שמות וענין מחודש. עוסק בחידושים ובתובנות גבוהות. נחשב מרתק הסוחף עמו אחרים.

מאמין בייעוד ובגורל.

יחזקאל פרק לז, פסוק ז

וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ:

כאמור מכשיר הנשמה בידי הבורא מעלה על ידי קול הבינה הוא "חכמה וגבורה לו עצה" על כן במלכות בריאה מתקיים "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ" יען כי נאצלה הירידה אל עולם היצירה "וְהִנֵּה-רַעַשׁ" (אלו מלאכי מרום) כמאמר "והתהלך לפני" והיה תמים בבואו אל שער עולם העשיה ככתוב "וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָר"

פסוק ח

וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:

אולם "מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם" בשם "אהיה אשר אהיה" ונשא "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת",

פסוק ט

וַיּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כּה-אָמַר אֲדנָי יֱהוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

זה מארב ע"ר ח"ת ד' מבני הנשמה עד "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאד-מְאד". ובסופו של התהליך באחוריו יקרא "ואתה תשופנו עקב".

פסוק י

וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאד-מְאד:

מארב ע"ר ח"ת נושא בתוכו את 'מקרא תפילין' אלו מגילות האחוזות בבית התפילין ד' לראש ואחת ליד, מנין ארבע הרוחות ואחת המאחדת הכל.

1. יחזקאל פרק לט, פסוק טו

וְעָבְרוּ הָעבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל-גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג:

זו נשמה עתיקא "וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן" העולה במנין 'אבני זכרון'.

2. משלי פרק טו

פסוק ל

מְאוֹר-עֵינַיִם יְשַמַּח-לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּן-עָצֶם:

זו נשמה מאירה "מְאוֹר-עֵינַיִם" העולה במנין 'לב-נשמה'.

3. דברים פרק ח

פסוק יז